רחובות

רחובות מרתקים אותי

רחובות מספרים סיפורים, סיפור של מקום, של סבתות, של נשים, של גברים ונערים,

סיפור של אורחים שהגיעו רק לרגע, של אורחים שנשארו,

סיפור של שכבות ורבדים שנבנו, התפרקו ונבנו מחדש

של חוכמת זקני השבט, של תמימות וצחוק מתגלגל של ילדים,

סיפורים של אהבות, אכזבות, חלומות שהתגשמו, חלומות שנשארו רק חלום,

סיפוריי חיים ואבדן... סיפורים על בדידות ועל ביחד.

אני אוהבת רחובות. יש להם שפה, צלילים, ריחות, טעמים, צבעים...

במיוחד אלה הנמשכים אל האופק.

אולי בזכות זה התאהבתי בה, באתונה, אהבה ממבט ראשון.

עיר צפופה כל כך, מלאת אנשים, תיירים, רחובותיה הראשיים רחבים וסואנים

ויחד עם זאת, רחובותיה נמשכים אל האופק.

כמעט בכל מקום בו תעמוד ותביט אל סוף הרחוב תראה את האופק, את השמיים, את ההרים...

זה ממלא אוויר, תקוה, השראה, הבטחה כזו של המשכיות, אל הלא נודע, אל האופק.

כמעט כל חיי גרתי בעיר. עיר שעם השנים גדלה וגדלה וגדלה, רחובותיה התמלאו בבניינים גבוהים והם הפכו צרים כל כך. מחלון חדרי הישן בבית של אמא ואבא – זה שבילדותי ראיתי ממנו את הים, רואים היום רק בנינים גבוהים שמסתירים גם את השמיים ולא מותירים מרווח נשימה.

הרחוב- הוא החלל שנוצר בין המבנים, המרחב שהוא תוצאה של יחסי הגומלין בינהם – הפך להיות דחוס, מנוכר, צפוף, סואן... אין בו מקום להיפגש רגע, להריח את הגשם, או לשבת על ספסל להתחרדן בשמש.

רחובות צפופים סואנים הומי מכוניות ואנשים מלחיצים אותי, ממש... הנשימה שלי נהיית קצרה

ואני רק רוצה ל"שגר" את עצמי למקום אחר...

אולי בגלל זה פיתחתי כשרון שכזה, איתו אני ממציאה לעצמי רחובות.

ולא רק לעצמי, גם לאחרים.

רחובות כאלה שאפשר להיות בהם רגע, להיות "רגע",

לצעוד בהם בהשתאות, בפליאה

רחובות כאלה שיש בהם מקום בתוך מקום בתוך מקום,

מקומות שאפשר עוד לגלות,

חצרות פנימיות קטנות, סדנאות של יוצרים ...

שיש בהם זמן להיפגש, להקשיב זה לזה,

שיש בהם ניחוחות מטבחים וכביסה ריחנית

רחובות שיש בהם מקום רחב לנוכחות האהבה.