הייתי בת 35 כשבעלי, חברי הטוב, אבי ילדיי, נפטר.

חיידק אלים תקף את ריאותיו ואחרי 3 שבועות בטיפול נמרץ מורדם ומונשם, נפרדה נשמתו מהעולם הזה.

מותו הותיר אותי הלומת כאב, ריקה מכל מה שחשבתי שאני, כמו צל של מה שהייתי פעם.

הלילות שלי היו שינה עמוקה מאוד, קצרה מאוד, ללא כל זיכרון של חלומות,ללא כל תנועה.

ההתעוררות מהשינה הזו הייתה קשה מנשוא. בשניות הראשונות לא זכרתי מה קרה והיכן אני נמצאת, ואז זה הגיע, בום... כאילו מישהו זרק עלי מקרר ענק ואני נמחצת תחתיו.

וככה ניסיתי להתחיל את היום, בלי יכולת לנשום, מעוכה מתחת למקרר.

חוויתי שוב ושוב את רגע מותו, שהיה רגע של הודיה  ואהבה ללא תנאים  שמעל לכל דמיון

רגע אחד מתמשך שבו בניגוד לכל מה שחשבתי שיקרה, קרה משהו אחר. ברגע ההוא היו נשמותינו שלובות זו בזו, נטולות זמן, מרחב, פיזיות, היו שם אהבה והודיה עמוקה כל כך, שמעולם לא חוויתי קודם.

 ובו זמנית חוויתי את המציאות העצובה, של חוסר, של אין, של געגועים... של פחדים, שלי ושל ילדיי, כאב שטלטל כל חלק שהכרתי .

 פניתי אל האהבה, שתלמד אותי לנשום שוב, באופן שאין לי כל יכולת להסביר, היא כיוונה אותי לעשות מה שקראתי אז  "ספירת מלאי"...

וכך כל בוקר ברגע שהתחילה התעוררות כיוונתי את כל תשומת הלב שלי לכל מה שיש לי, והודיתי מעומק ליבי על כל פרט. על ילדיי הקטנים ושמחת החיים שלהם, על המשפחה הקטנה שלי, על מעגל האהבה שנמצא איתי תמיד, על תעצומות הנפש שגיליתי בתוכי, על הכוח הבורא שקיים בי, על האהבה שכן זכיתי לה, על הצחוק המתגלגל של ילדיי, על בריאותנו, על היותנו ביחד....על כל גילוי של אהבה, על מגע, על חיבוק, על הקשבה...

מיום ליום הרשימה גדלה ומצאתי עוד ועוד "יש" ועוד ועוד הודיות .

גיליתי עוד ועוד נקודות מבט נוספות על כל מה שהיה מובן מאליו פעם,

נוכחתי כי בכל דבר ישנו סדק, ולו הדק ביותר, דרכו יכול האור להיכנס ולהאיר באור האהבה וההודיה את מה שלא נראה קודם.

לאט לאט נעלם המקרר, וחזרה הנשימה לחיי.

הכרת תודה  הינה הדרך בה אני חיה את חיי, אני מודה על הטוב, היופי והאהבה בכל יום,

 וגם על כל אותם המצבים וההזדמנויות השעורים והאתגרים שהחיים מזמנים אלי, מהם אני בוחרת ללמוד, להיות האדם שאני.

 צועדת בנתיב חיי.

מהמסע האישי שלי לעומק התודה, נולד "נתיב ההודיה " .

 

נתיב ההודיה הוא נתיב שיש בו התבוננות מעמיקה ב "יש", שותפות אמת עם יצירת החיים שלי המוביל למקום שבו מתקיימים כל אלה –"מקום בעולמי".

הנתיב או הדרך היא פיתוח  מיומנויות של חשיבה התבוננות במה ש"יש", לחפש, לחקור, להטיל ספק במה שמובן מאליו, להסכים לקבל את המציאות ברגע נתון של זמן ולא ל"נהל איתה מלחמה ", להוריד את ההתנגדות שלי למצבים שמעצבנים, מכאיבים, מטריפים את דעתי לקבל גם אותם ולהסכים ללמוד מהם, לזהות את הקולות הפנימיים, את הרגשות כולם (גם את השוטרים, המנמיכים, המורידים, המטשטשים...) ולא, זה לא אומר להתעלם מהם, זה לא אומר לטאטא אותם מתחת לשטיח, זה אומר להסכים להקשיב להם, לתת גם להם מקום...

להיות שותפה פעילה במה שכן טוב לי, במה שאני נהנית ממנו, במה שאני טובה בו,

להיות שותפה ליצירתיות ולהשראה  במקום לשתף פעולה עם כל מה שעושה לי "רע" ולהמשיך לייצר עוד ממנו, כי הרי כל מה שאני מזינה גדל. כל מה שאני ממוקדת בו גדל.

במה אני בוחרת להתמקד ? את מה אני בוחרת להזין ? עם מה או מי אני משתפת פעולה ?

כשיש לי שותפות אני מחויבת, אני אחראית, אני לוקחת חלק במודע, אני בוחרת מתוך איזו הוויה אני פועלת / מדברת / חיה.

כשאני שותפה עם הטוב עם ה"יש"  אנחנו ביחד מגדילים אותו .

"אנחנו " נוכחים !