על הרשות להרגיש
"בכיתי בכי מטלטל, לא חרישי כמו תמיד, יצאו מתוכי קולות שלא הכרתי קודם, הגוף שלי רעד,
הרגשתי צער עמוק כל כך מתפרץ מתוכי החוצה... לא פחדתי, הסכמתי להרגיש את זה,
זה נמשך ונמשך עד שלאט נרגע ...ושקט בהיר מלא אותי...."
להיות אנושי פרושו להרגיש, להסכים לחוות את כל קשת הרגשות בתחושות הגוף
להיות גם במקום הזה בתוכי שמרגיש כאב, פחד, פגיעות, עצב, צער, כעס, תסכול ...
ולא רק שמחה, הנאה וכייף....
אך לא כך לימדו אותנו, לימדו אותנו שאסור להרגיש רגשות "שלילים" כי זה לא "בריא" לנו, כי זה יוביל אותנו לעוד ועוד רגשות מהסוג הזה ואז אולי נשתגע, אולי "נאבד את זה לגמרי"...
אז אנחנו, דוחקים, מדחיקים, מסבירים לעצמנו ש"הכל טוב", בולעים את הדמעות, מעסיקים את עצמנו במשימות, מסיחים את דעתנו, רק לא להרגיש.
למעשה, אנחנו חיים, חיים רגשיים, הרגשות שלנו הם המורים שלנו.
לכל רגש יש תפקיד, רגש שמאפשר לנו להקשיב, רגש שמספר לנו שחצינו גבול, רגש שמספר לנו שוויתרנו על עצמנו, רגש שמרשה לנו להתגעגע, רגש שמגייס את כוח הרצון שלנו ...
הרגשות שלנו בתנועה תמידית, רוטטים, חיים כמו מים זורמים .
כשאנו עוצרים עצמנו מלהרגיש רגשות מסוימים באופן אוטומטי נעצרים גם שאר הרגשות
"חסימת" הזרימה נחוות בכל הקשת, התוצאה היא כהות חושים גם במקומות אותם אנחנו כן רוצים לחוות.
החיים מצטמצמים בצורה משמעותית כשחלק ניכר מהאנרגיה שלנו מתאמץ למנוע פגיעות,
כשחלקים מעצמנו נשארים מוחבאים, המקום שלנו הופך לאט לאט להיות צר.
אז איך מתחילים להרחיב....?
הרשו לעצמכם לתת לרגשות ביטוי מלא, כמובן כשזה אפשרי מבחינת העיתוי והסביבה,
הקשיבו פנימה, מה מבקש להתבטא, העזו לפגוש את הרגש הזה,
ברגעים אלה הגוף הוא המורה, הסכימו לבכות בקול, תנו לגוף להיות בתנועה, שכבו על האדמה,
חבקו עץ, לכו לים ותצעקו... כל דבר שיאפשר ביטוי לרגש להיות.
היו סבלנים כלפי עצמכם, כשהרגשות האלה יקבלו מקום, הם יתרוקנו מתוככם,
הגוף יהפוך להיות שקט... ריק... יתפנה מקום להתרחבות, לשלווה, לשמחה, לאהבה....
מנעד הרגשות יתפתח למצבו הטבעי.