כשהייתי ילדה קטנה, סבא שלי נהג לטייל איתי ברחובות העיר, אני קטנה והוא סבא גבוה -
שנינו "לומדים" את העיר. את בנייניה, את רחובותיה. את מרחביה.
הייתי מוקסמת, זה תמיד נראה לי קסם, כל כך הרבה מרכיבים, כל כך הרבה שיקולים שיש לקחת בחשבון, כל כך הרבה משמעויות, לכל קיר, לכל חלון, לכל דלת, לכל מרחב, לכל אדם שחי כאן.
ואז, נהייה בית. בנין. מרחב של פנים, מרחב של חוץ והתווך שביניהם.
כשגדלתי, הטיולים האלה הפכו להיות מרחבי המפגש שלנו.
אדריכלות תמיד הייתה חלק מהשיח ביננו. נהגנו לבקר באתרי בנייה, בתערוכות, לשבת בספרייה עם ספרים על אדריכלים מכל העולם (לפני עידן גוגל), שוחחנו על מרחב עבור אדם. על בית. על מקום. על עיר. על בתי ספר. על בתי כנסת. על רחובות. על בית שנבנה ליד פרדס. על בית שנראה בדיוק כמו הבית שלידו.
על מה שהופך מקום להיות בית עבור אדם ומשפחתו.
וברקע, תמיד סבא מספר על הבית שלו, על העיר שלו. שם בפולין. הבית, העיר והמשפחה שהיטלר בחר למחוק מהעולם.
סבא זכר הכל. הוא זכר את כל פרטי הבית, את גדלי החלונות, ומה ראו מתוכם החוצה, את מידות הרחוב, ומי גר ליד מי, היכן הייתה המכולת, הסנדלר, בית הכנסת ובית הספר. איזה רחוב הוביל לאן והיכן היו נפגשים האנשים, היכן היו נפגשים הילדים , היכן היה מרכז העיר, ואת צבעיה של העיר והריחות, היכן עמדה אמא ואיך נראה המטבח ..... את הגשם ואת קרני השמש המשתקפות על הבתים ...
הוא זכר הכל. במדויק.
ביתו היה חרוט בזיכרונו.
כשהייתי בת 15 הפכנו ביחד את זיכרונותיו למפת העיר. ביחד שרטטנו, ציירנו את עירו. את ביתו. את רחובות העיר, את הגגות, את המרחבים. את העצים. את מקומות המפגש. את המקומות הפרטיים. עיר. בית.
מסבא למדתי כמה המושג "בית" חרוט בנו. בנפשנו. זיכרון הבית שגדלנו בו מביא עמו משמעויות רבות, תחושות, רגשות, חלומות ו"הבטחות " שהבטחנו לעצמנו. באופן ישיר ולעיתים בלתי מודע הזיכרון הזה משפיע על הבית שלנו בבגרותנו. על המרחב בו אנו בוחרים לחיות.
על פי ההגדרה המילונית בית הוא: מבנה למגורים. משכן.
בשיח האדריכלי והפילוסופי לדורותיו, המושג בית טומן בתוכו משמעיות רבות ושונות.
הבתים הראשונים באנושות שנבנו שימשו כמקום מחסה מפני הטבע, ומיד עם בנייתם היוו מרחב פרטי עבור אדם ומשפחתו. התוצאה היא יחסי גומלין. יחסי גומלין בין האדם לבין החלל, בין הורים לילדים, בין פרטי לציבורי, בין אדם לאחר, בין עולמו הפנימי לעולם שבחוץ, בין משפחה אחת לאחרת, בין בית אחד לאחר.
יחסי הגומלין בין הבתים "המסות" הם אלה היוצרים רחובות. שכונות. ערים.
בית הוא הזיכרון החרוט ביותר שלנו בני האדם, החל מייצוגו הפיזי, דרך בית הילדות וכלה במקום למילוי צרכים שונים.
מעבר למשמעות הפיזית מתקיימות במרחב הזה מגוון משמעויות מופשטות סמליות רגשיות ומנטליות. מה הדימוי הראשון שעולה בדעתכם כשאתם חושבים על המילה "בית"?
מלבן עם גג משלש אדום וארובה זה שציירנו בגן? עם שביל לגינה? משפחה וילדים? מקום מרגוע?
מקום מפלט? מבצר? וילה עם בריכה? משכנתא? חושה בסיני? אוהל? ריח בישולים של אמא?
ארוחת שישי וקידוש? כד עם פרחים ליד החלון ?אמבטיה ריחנית? מרפסת אל הגינה?
בטחון? שקט? שלווה? אהבה?
בית הוא המקום בו אני שוכן. המרחב בו אני מוגן , בטוח, עטוף, מתערסל, נח, פעיל, נפגש עם עצמי ועם אחרים.
קירות הבית תוחמים את גבולותיו, אלמנטים אדריכליים כמו חלונות ודלתות יוצרים אמנם הפרדה בין "שלי" לשאר, אך יחד עם זאת, בו זמנית מאפשרים את המפגש ביניהם.
בית הוא המרחב- המקום - שבו מתקיים החופש שלי להיות אני !
במילה מרחב קיימות גם המילים רחם, רחב, חבר.
ומכאן, המרחב הפרטי שלי הוא גם:
רחם - מקום בטוח, מוגן, מזין, נותן חיים.
רחב - מתרחב וגדל יחד איתי. המרחב בו אני וילדיי גדלים. רחב דיו להכיל את שינויי החיים.
חבר - המרחב בו מתקיימות מערכות היחסים ויחסי הגומלין עם עצמי, עם חבריי, אהוביי, עם העולם.