להיות גיבורה
במשך שנים הקושי, ההתמודדות עם נסיבות בלתי צפויות, העומס היומיומי, הציפיות מעצמי והציפיות מסביבתי הקרובה ביותר, הצורך להיות "גדולה מהחיים" לא משנה כמה קשה לי
כל אלה ואני היינו קשורים זה לזו, בלתי נפרדים.
היה ביננו חוזה כזה, "מגיע" קושי שדורש ממני להיות גיבורה, לנצח על אף ולמרות כל הנסיבות
וכל כולי מתגייסת... מנצחת את הבלתי אפשרי. גיבורת על !
ואז יש הפוגה... ושוב, וחוזר חלילה.
כל זה כמובן "מתיישב " היטב על אילן יוחסין אישי וקולקטיבי של קשיים, מחסור, מלחמה על הבית
מלחמות האור והחושך. אנחנו גיבורים הרי, כולנו.
נקודת המפנה התרחשה כשהסכמתי להתבונן במשוואה הזו .
האם רק מה שנרכש בסבל ובקושי שווה ?
האם באמת יש צורך כל הזמן להתאמץ כל כך ?
האם רק כשקשה כל כך ושורף וכואב אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש ?
האם הדברים שקל ופשוט לי לעשות, כל אלה שהתברכתי בהם, לא שווים באמת, כי זה קל לי...?
האם ההשראה שלי היא רק כשמתקיים חוסר / מחסור בחוויה שלי ?
אין ספק, התגברות והתמודדות עם קשיים מכל הסוגים מלמדת אותנו מיומנות, מפתחת את תעצומות נפשנו, בונה את הערכים שלנו, את ההפרדה בין עיקר וטפל, מחדדת את היכולות שלנו.
חלק ניכר ממה שאנחנו היום הוא תוצאה של כל אלה .
יחד עם כל זאת, ההסכם התלותי עם הקושי והמאמץ העילאי הזה גובה מחירים ויש לו גם תוצאות נלוות.עייפות תהומית, חוסר יכולת להיות בשקט (המפעל במוח עובד ללא הרף), הליכה עם "הראש בקיר" גם כשאין צורך, מאבקי כוחות, הנהלת חשבונות, צדקנות ועוד ועוד אלפי סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להישאר בשפיות כלשהי....
ובעיקר חוסר היכולת להנות, לשמוח, להיות נוכח בזמן אמת, להרגיש קלות ופשטות, לצחוק מכל הלב, להרגיש אהובה, נאהבת, להיות במנוחה ... בלי הצורך להיות גיבורה.
ההתבוננות ושאלת השאלות הנוקבות האלה אפשרו לי לבחור מחדש, לגלות את מתנותיי וכישרונותיי הטבעיים, לפתח אותם מתוכי ממקום של השראה, הנאה ושמחת היצירה.
כמו הילדה שהייתי פעם... מתוך השתאות, סקרנות ופליאה .
חוזה "הגיבורה" הסתיים בהודיה עמוקה. יצאתי לחופשי....
תנו לעצמכם רשות להנות ממה שקל לכם, מכל מה שמסתדר לכם בקלות ללא מאמץ ,
שתפו , דברו, העצימו את הדברים הטובים, את כל מה ש"כן" עובד לכם ...
את הרשות לכך רק אתם יכולים להעניק לעצמכם !